הכחשת שואה

מכחישי שואה ידועים לשמצה - באנגלית

 

אחד מזרמי התעמולה האנטישמיים הבולטים שצצו במהלך שני העשורים האחרונים הינו המאמץ המאורגן להכחיש או לצמצם את ההיסטוריה המבוססת של רצח העם שביצעו הנאצים כלפי היהודים. בארצות הברית, זרם זה נודע בעיקר באמצעות מודעות שהופיעו בעיתונים אוניברסיטאיים שונים. המודעה הראשונה בנושא קראה ל-"דיון פתוח בנושא השואה" והציעה להטיל ספק לא רק באנטישמיות הנאצית אלא גם בעובדה ששנאת היהודים הובילה לתוכנית השמדה מאורגנת. מודעה נוספת שפורסמה לאחרונה פקפקה באותנטיות של המוזיאון להנצחת השואה ב-Washington DC. מודעות מעין אלה פורסמו בכמה עשרות עיתוני סטודנטים בקמפוסים ברחבי ארה"ב.


תעמולה דומה ביססה את עצמה באינטרנט. בנוסף להקמה של אתרים, מכחישי שואה "הפילו" מדי פעם אתרי אינטרנט לגיטימיים של קבוצות דיון של יהודים בנושא השואה כפרובוקציה אנטי-יהודית ומתוך ניסיון לקידום עצמי. יתרה מזאת, מכחישי שואה פרסמו את אתרי האינטרנט שלהם באמצעות רכישה של מודעות דרושים תמימות, בעלות שמות לא מחשידים בעיתונים אוניברסיטאיים וקהילתיים.


מאז 1991, מודעות בתשלום ופעילויות אינטרנט אלה הפכו לתופעה לאומית. אף על פי שאין עדויות על כך שמודעות אלה שכנעו מספר גדול של סטודנטים לפקפק באירועים המתועדים בשואה, הרי שהימצאותם של מודעות אלה החריפה את היחסים בין סטודנטים יהודים ללא יהודים.


זוהי בדיוק כוונתם של מכחישי השואה: על ידי התקפה מכוונת על עובדות השואה ועל ידי הגדרתה של התקפה זו כנקודת מבט לא שגרתית, הם יוצרים אמונות אנטישמיות חדורות שנאה אך בה בעת "מעודנות" הטוענות כי היהודים מנצלים את האשמה הלא יהודית ושהיהודים שולטים באקדמיה ובאמצעי התקשורת. למעשה, מעניין לערוך השוואה בין אמונות אלה לבין נאומים שהעלו את היטלר לשלטון בגרמניה לפני מלחמת העולם השנייה.


החוברת הנוכחית מספקת סיכום קצר של קמפיין התעמולה הידוע גם בשם "רביזיוניזם של השואה" או הכחשת שואה. בדפים הבאים ישנן (1) שאלות ותשובות המתארות את התפתחותו של זרם זה, ההיסטוריה שלו והפעילים המרכזיים בו בנוסף לסקירה של תגובות משפטיות ואקדמיות לתעמולה זו; (2) סיכום של הטענות הנפוצות ביותר של זרם זה המלוות בתגובות קצרות המבוססות על עובדות ו-(3) מבחר ציטוטים של נציגים בולטים בזרם זה המעידים על אג'נדה אנטישמית ופרו-נאצית.


הסבירות שדו"ח זה יניא מכחישי שואה לחדול מתעמולתם השקרית הינה נמוכה ביותר. אולם המידע המצוי בדפים אלה אמור לספק לתלמידים ומחנכים את העובדות כך שיוכלו לקבל החלטות מושכלות ולהגיב בתוקף כנגד שקרים אלה.


לפרטים נוספים הנוגעים לזרם הכחשת השואה ראו גם פרסום של הליגה למניעת השמצה "סנגוריו של היטלר: התעמולה האנטישמית של 'הרביזיוניזם של השואה'."


זרם הכחשת השואה: דברים שצריך לדעת


1. מהי הכחשת שואה?


הכחשת השואה הינו זרם תעמולתי הפעיל בארה"ב, קנדה ומערב אירופה שעיקר עיסוקו הינו הכחשה של הרצח השיטתי של 6 מיליון יהודים באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה.


2. מיהם האנשים שייסדו זרם זה?


שורשיה של הכחשת השואה מצויים בשפה הבירוקרטית של המדיניות הנאצית עצמה, מדיניות ששמה לה למטרה להסוות את רצח העם או מה שכונה על ידי הנאצים "הפיתרון הסופי לבעיה היהודית" גם כאשר ההוראות הנוגעות לרצח העם בוצעו. עם תום המלחמה, נאצים לשעבר ותומכיהם ביטלו את ההוכחות המוצקות לקיום השואה כפי שנשמעו במשפטי נירנברג. באופן דומה, קבוצה אלמונית של תומכי טרוצקי (Trotsky) בצרפת שקמה אחרי מלחמת העולם השנייה ואנרכיסטים שבראשם עמד Paul Rassinier (כבר לא בין החיים) חיפשו לקדם את סדר היום הפוליטי שלהם והוקיעו את ההוכחות לקיום השואה בתואנה שזוהי "תעמולת זוועות של סטאלין".


אולם, כיאה לתנועת תעמולה מאורגנת, ה-"רביזיוניזם של השואה" הכה שורשים כאשר בשנת 1979 Willis Carto, המייסד של Liberty Lobby – הארגון האנטי יהודי הגדול מסוגו בארה"ב – התמזג עם המוסד לסקירה היסטורית (IHR). המוסד לסקירה היסטורית הינו יוזמה פסיאודו-אקדמית שבה פרופסורים ללא תארים בהיסטוריה (לדוגמה Revilo P. Oliver שנפטר אשר היה פרופסור לקלאסיקה באוניברסיטת Illinois, Robert Faurisson שהיה בעל דוקטורט לספרות מאוניברסיטת ליון, Arthur Butz שהוא מהנדס באוניברסיטת Northwestern), כותבים ללא תארים אקדמיים מוסמכים (כגון David Irving, Henri Roques ו-Bradley Smith) ויחידים שעסקו באנטישמיות כל חייהם (כגון Mark Weber, Ernst Zündel ו- David McCaldenשנפטר) התאספו ופיתחו ערוצים חדשים שבהם יוכלו להשמיע את אמונותיהם האנטי-יהודיות, אנטי-ישראליות ולעיתים גם הפרו-נאציות.


בשנת 1993, עזב Willis Carto את המוסד לסקירה היסטורית בגלל מריבה ציבורית ומשפטית. הוא הקדיש משאבים רבים ודברי נאצה בכדי להוקיע את עובדיו הקודמים ובנוסף הוא גם ייסד ביטאון "רביזיוניסטי" מתחרה, "The Barnes Review". לב הסכסוך בין שני גורמים אלה אינו ההיסטוריה של השואה – שלא התרחשה על פי דבריהם של שני הצדדים – אלא סגנון הניהול הדיקטטורי של Carto והשליטה בעיזבון של מיליוני דולרים השייך לחברת האם של המוסד לסקירה היסטורית. על אף שבזמן כתיבת חוברת זו המחלוקת נותרה בעינה, שופט בית המשפט העליון בקליפורניה העניק 6.4 מיליון דולר למוסד לסקירה היסטורית בעקבות תביעתם האזרחית נגד Carto. השופט, בפסיקתו בעד המוסד, אפיין את Carto כ-"חמקמק ווכחן" והוסיף כי מרבית עדותו "לא נשמעה הגיונית ... בסוף המשפט הייתי בדעה שמר Carto אינו כן, שהוא חסר זיכרון או יכולת להיות ישיר בנוגע לדברים שאותם הוא זכר באמת". באופן אירוני תיאור זה יכול לאפיין במדויק את כל זרם התעמולה אותו ייסד Carto.


פרטים נוספים הנוגעים לסכסוך זה והשלכותיו מצויים ב-Libery Lobby: Hate Central, ADL Research Report 1995.


3. באילו מקומות הכחשת השואה נפוצה כיום?


המוסד לסקירה היסטורית חבר לרשת בינלאומית של כותבי תעמולה הכותבים עבור כתב העת לסקירה ההיסטורית (Journal of Historical Review - JHR) כאשר הכותבים נפגשים אחת לשנה במפגש השנתי של המוסד לסקירה היסטורית. הפעילים המרכזיים המשויכים למוסד לסקירה היסטורית כוללים את Mark Weber, Bradley Smith ו- Fred Leuchter (ארה"ב); Ernst Zündel (קנדה); David Irving (אנגליה); Robert Faurisson (צרפת); Carlo Mattogno (איטליה); ו- Ahmed Rami(שבדיה). מבין פעילים אלה, Bradley Smith, ששימש שנים רבות כ-"מנהל מיזמי התקשורת" של המוסד לסקירה היסטורית, הינו בעל השם המושמץ ביותר בארה"ב עקב סדרה של מודעות "רביזיוניסטיות" אותן פרסם מאז 1991 בעיתונים אוניברסיטאיים עבור הוועדה לדיון פתוח על השואה (CODOH).


יחד עם זאת, המוסד לסקירה היסטורית נפגע במידה ניכרת מהסכסוך עם מייסדו, Carto. מאז שנפרדו דרכיהם ב-1993, הצוות המקצועי במוסד הצטמצם משבעה לשני חברי צוות – Mark Weber, המשמש כעת כמנהל, ו-Greg Raven, המתפעל את אתר האינטרנט של המוסד לסקירה היסטורית שפרסומיו הלא תכופים כוללים פרסומים מחודשים של כתב העת לסקירה ההיסטורית ופניות נואשות למימון. לאחרונה, הכריז המוסד לסקירה היסטורית שהכנס שתוכנן ל-1996 מושהה לזמן בלתי מוגבל.


4. מהי הוועדה לדיון פתוח על השואה (CODOH)?


על אף ש- Smithטוען שה-"ועדה" הינה ישות עצמאית שייעודה הינו קידום ה-"דיון הפתוח", הרי שהוועדה פועלת ככלי תעמולה של המוסד לסקירה היסטורית. Smith ו-Mark Weber, שהיה בזמנו עורך כתב העת לסקירה ההיסטורית, היו הראשונים שעמדו בראש הוועדה לדיון פתוח על השואה, כשמייסד הוועדה היה William Curry שנפטר, אשר במשך תקופה ארוכה תמך במוסד לסקירה היסטורית. כל חבר אחר בוועדה נהג גם הוא ליטול חלק בכנסים של המוסד לסקירה היסטורית. כתובתו של המוסד לסקירה היסטורית מוזכרת במודעות ועלוני פרסום של הוועדה לדיון פתוח על השואה ומקורות של המוסד לסקירה היסטורית מצוטטים בהם באופן כמעט בלעדי. יתר על כן, אתר האינטרנט של Bradley Smith – אתר שהינו מורכב למדי ומכיל את עיקר פעילותו מאז 1995 – מספק קישורים לאתר האינטרנט של המוסד לסקירה היסטורית ולאתרים נוספים העוסקים בהכחשת שואה. יתרה מזאת, נראה שגורלו של Smith לא שפר עליו, בדומה למוסד לסקירה היסטורית. Smith לא כתב אף מודעה עיתונאית מאז 1993 ומודעות שפורסמו על ידו בעבר הופיעו רק בשבעה עיתונים ב-1995 כאשר אחת הופיעה ב-1996 – ירידה מ-13 מודעות שהופיעו ב-1993. במקום זאת, המודעות הנוכחיות של Smith מופיעות במסווה של מודעות דרושים תמימות המקדמות את אתר האינטרנט שלו. העדות היחידה לסדר היום של Smith במודעות אלה מופיעה תחת הכותרת: "שאלות שנותרו ללא מענה בנוגע לתאי הגז של הנאצים".


5. האם קיימים מפיצי תעמולה נוספים המקדמים הכחשת שואה באינטרנט?


בנוסף לקבוצות ניאו-נאציות גלויות, כגון הברית הלאומית המעודדת הכחשת שואה כחלק מסדר יום אנטישמי וגזעני, אחד ממכחישי השואה הפעילים ביותר באינטרנט הינו מחרחר השנאה Ernst Zündel, תושב קנדה ויליד גרמניה. Zündel, ששורשיו האנטישמיים נטועים עוד בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכוללים חברות במוסד לסקירה היסטורית והפרסום הניאו-נאצי Liberty Bell, בנוסף לחיבור ספרים כגון "ההיטלר שאהבנו ומדוע", הקים קרוב לוודאי את אתר הכחשת השואה המקיף ביותר באינטרנט. האתר, המתעדכן לעתים קרובות על בסיס יומי, ואשר הופעל על ידי כותב אלמוני מדרום קליפורניה המכונה Ingrid Rimland, מפרסם חומרים באנגלית, צרפתית וגרמנית וכולל הקלטות נאומיו של Zündel. בנוסף לפעילותו ברשת – אותה הוא מקדם, בדומה ל- Bradley Smithבאמצעות רכישה של מודעות תמימות בעיתונים קהילתיים ואוניברסיטאיים – Zündel מפיק גם תוכנית טלוויזיה בכבלים בנוסף לתוכניות רדיו באנגלית וגרמנית המוקדשות להכחשת השואה.


6. האם קיימים חוקים הנוגעים להכחשת השואה?


בקנדה ומערב אירופה, מכחישי שואה נתבעו בהצלחה בהתבסס על סעיפים של השמצה או פשעי שנאה. אולם בארה"ב התיקון הראשון לחוקה מאפשר חופש ביטוי, ללא קשר לתוכן הפוליטי של הביטוי. יחד עם זאת, על אף שהתיקון הראשון לחוקה מעניק למכחישי שואה את הזכות לייצר ולהפיץ את חומרי התעמולה שלהם, הרי שאין הוא מאפשר לעיתונים או לערוצי תקשורת אחרים להוות פורום שבו יושמעו דעותיהם.


7. מהם התקדימים המשפטיים המצביעים על תעמולה מעין זו?


בית המשפט העליון בארה"ב פסק בהחלטה מ-1974 Miami Herald Publishing Company vs. Tornillo ש-"עיתון מהווה יותר מכלי קיבול פאסיבי או צינור להעברת חדשות, ביקורת ופרסומות. הבחירה אלו חומרים ייכללו בעיתון ... [מגלמת] את שליטתו וכושר שיפוטו של עורך העיתון". אם נאמר זו בפשטות, הדרישה מעורכי עיתונים או שדרנים לספק ל-Smith או לכל אדם אחר במה, תימנע מהעיתון או מכל אמצעי תקשורת אחר את זכויות התיקון הראשון שלהם לעסוק בעיתונות חופשית ללא התערבות ממשלתית. דרישה מעין זו תצמצם גם את יכולתו של הציבור להבחין בין אמת היסטורית לתעמולה.


בדומה לעורך של עיתון פרטי הרי שלעורכים של כל העיתונים האוניברסיטאיים הפרטיים ומרבית העיתונים האוניברסיטאיים הציבוריים יש את הזכות המוקנית על ידי התיקון הראשון לחוקה להפעיל שיקול דעת בנוגע למודעות השונות המופיעות בעיתוניהם. המצב היחיד שבו לעורך של עיתון אוניברסיטאי לא תהיה זכות מעין זו הינו כאשר הנהלת האוניברסיטה תשלוט על סוגי התכנים בעיתונים אלה ותקבע מדיניות עריכה. במקרה שכזה, האוניברסיטה תתפקד כזרוע שלטונית ואיסור על פרסום מודעות בעיתונים בהתבסס על תוכנן יהווה הפרה של התיקון הראשון. אולם קיימות מספר אוניברסיטאות המתערבות בסוג התוכן המופיע בעיתון הסטודנטים.


במערכת החינוך היסודי והתיכוני יש להנהלה את הזכות לסרב להדפיס מודעות העוסקות בהכחשת שואה בעיתון תלמידים. בהחלטה מ-1988, בית המשפט העליון קובע במקרה של Hazelwood School District v. Kuhlmeier ש-"המחנכים אינם פוגעים בתיקון הראשון על ידי הפעלה של שיקול דעת עריכתי בנוגע ל... חופש הדיבור של התלמידים בפעילויות הנוגעות להתבטאות כל עוד פעולותיהם קשורות באופן המניח את הדעת לנושאים פדגוגים". בהתבסס על החלטה זו ברור שלעובדים במערכת החינוך הציבורית יש את אותה הזכות כמו לעורכי העיתונים האוניברסיטאיים לדחות מודעות המכחישות את השואה מכיוון שתעמולה זו מעודדת הטיה ודעה קדומה, פוגעת באנשים רבים והיא בעלת ערך חינוכי שלילי.


המקרה היחיד בבית משפט אמריקאי שעסק באופן ישיר בתעמולה ספציפית של הכחשת שואה היה ב-1985 בתביעה שהגיש Mel Mermelstein, ניצול שואה שהתגורר בלונג ביץ' קליפורניה, נגד המוסד לסקירה היסטורית. בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 הגיב Mermelstein לקמפיין פרסומי ציני של המוסד לסקירה היסטורית שהציע 50,000 דולר לכל מי שיכול להוכיח שהיהודים נרצחו בגז באושוויץ על ידי הגשת עדויות שחברי משפחתו נרצחו במחנות הריכוז. כאשר המוסד לסקירה היסטורית לא עמד בהבטחתו, Mermelstein הגיש את כתב התביעה. ביולי 1985 Mermelstein זכה בתביעה. ההסדר שאושר על ידי השופט Robert Wenke מבית המשפט העליון של קליפורניה, קבע כי המוסד לסקירה היסטורית חייב לשלם ל- Mermelstein את סכום ה-"פרס" - 50,000 דולר וזאת בנוסף ל-40,000 דולר עבור הסבל והכאב שהוא חווה. יתר על כן, בשימוע שנערך לפני פתיחת המשפט, בית המשפט קיבל כמוצג משפטי את העובדה שנעשה שימוש בתאי גזים בכדי לרצוח יהודים באושוויץ.


מספר חודשים לאחר מכן, Mermelstein חגג ניצחון נוסף על תנועת מכחישי השואה. בינואר 1986, חבר מושבעים בבית המשפט העליון של לוס אנג'לס, העניק ל-Mermelstein 4.75 מיליון דולר כפיצויי עונשין ו-500,000 דולר כפיצויים בתביעה אותה הגיש Mermelstein ב-1981 נגד Ditlieb Felderer, מכחיש שואה שוודי שפרסומו "ביטאון המידע היהודי" – Jewish Information Bulletin (שלמעשה אינו כזה כלל), לעג לרצח היהודים באושוויץ ותקף את Mermelstein באופן אישי. מאוחר יותר באותה שנה, המוסד לסקירה היסטורית ו- Willis Carto הגישו תביעה נגד Mermelstein וטענו כי הוא הוציא עליהם דיבה במהלך ראיון שנערך ברדיו בניו יורק. ב-1988, הם הסירו את תביעתם מרצונם החופשי.


8. מהי תגובתם של המוסדות האקדמיים בנוגע להכחשת שואה?


בתגובה למודעה שפורסמה מטעם הוועדה לדיון פתוח על השואה, החוג להיסטוריה באוניברסיטת Duke פרסם הצהרה שנתמכה פה אחד ותוכנה הוא: "הטענה שהיסטוריונים עוסקים בבדיקה מחדש של ההיסטוריה באופן מתמשך הינה נכונה. אולם, עיסוקם של ההיסטוריונים שונה מאוד מתוכנה של מודעה זו. הבדיקה המחודשת של אירועים היסטוריים ... אינה עוסקת באמיתותם של אירועים אלה, אלא, היא נוגעת לפירוש ההיסטורי שניתן לאירועים אלה – הסיבות שגרמו להם ותוצאותיהם באופן כללי. אין ויכוח בקרב היסטוריונים בנוגע לאמיתותה של השואה ... אין שום ספק שהמדינה הנאצית הוציאה להורג באופן שיטתי מיליוני יהודים, צוענים, מתנגדים פוליטיים ואנשים אחרים".


David Oshinsky ו- Michael Curtisמאוניברסיטת Rutgers כתבו: "אם קבוצה אחת מפרסמת שהשואה מעולם לא התרחשה, הרי שקבוצה אחרת יכולה לקנות מקום בעיתון ולטעון שהשחורים מעולם לא היו עבדים. מדובר בסיכון גבוה משום שתוך זמן קצר העיתונים האוניברסיטאיים יוצפו במודעות המלאות בטענות לא מבוססות המעמידות פנים שהן חלק מהדיון ההיסטורי השגרתי. אם השואה אינה עובדה הרי ששום דבר אינו עובדה ...".


Peter Hayes, פרופסור חבר להיסטוריה וגרמנית באוניברסיטת Northwestern הגיב למודעה שפורסמה על ידי Smith וטען כי: "חשבו על כך ש-"רביזיוניסטים" המיוצגים על ידי Smith לא תרמו במאום לידע העומד לרשותנו מאז 1945. מצב זה נוצר משום שמטרתם אינה תרומה לידע הקיים ... מודעה זו הינה התקפה על היושר האינטלקטואלי ... של אנשי אקדמיה ש- Smithוחבר מרעיו מעוניינים להפחיד. מדובר בנסיגה למתקפה אנטישמית המלווה בחשדות לתיאוריית קונספירציה מהסוג הגרוע ביותר ... האם ניתן בכלל להניח שקונספירציה כה רחבת מימדים תוכל לשרוד זמן כה רב? ... שכל אקדמאי בעל תואר דוקטורט בתחום – גרמני, אמריקאי, קנדי, בריטי, ישראלי וכו' – משתפים פעולה יחדיו? ... אם מישהו חושד שאכן כך הדבר, הרי שכדאי לערוך בדיקה בנוגע ל- Smithולארגונו לפני שמפרסמים מודעה כה חסרת בסיס?"


ייתכן שההודעה החשובה ביותר בנושא זה התקבלה בדצמבר 1991 כאשר המועצה המכהנת של האגודה ההיסטורית האמריקאית (AHA), ארגון ההיסטוריונים הגדול והוותיק ביותר בארה"ב, אישר פה אחד הצהרה המגנה את זרם מכחישי השואה: "אין אף היסטוריון רציני הטוען שהשואה לא התרחשה". תגובתה של המועצה הגיעה לאחר שחברי המועצה הגישו עצומה הקוראת להצהרה רשמית נגד תעמולה העוסקת בהכחשת שואה. למעלה מ-300 חברים שנכחו בכנס השנתי של האגודה חתמו על העצומה. יתרה מזאת, ב-1994 האגודה ההיסטורית האמריקאית אשררה את החלטתה בהודעה לעיתונות שתוכנה היה: "האגודה לא תספק פורום לדעות שהינן, ברובן, סוג של הונאה אקדמית".

 

נושאים המאפיינים הכחשת שואה


להלן סיכומים של הטיעונים המרכזיים בהם עושים שימוש מכחישי שואה יחד עם תגובות קצרות המבוססות על עובדות.


1. השואה לא התרחשה משום שאין בנמצא אף "תוכנית אב" להשמדת העם היהודי.

אין שום מסמך נאצי המפרט באופן ברור "תוכנית אב" שמטרתה להשמיד את יהדות אירופה. מפיצי תעמולה מכחישת שואה מציגים עובדה זו באור לא נכון כחשיפה של "תרמית" השואה. בעשותם כן, הם חושפים גישה מטעה מיסודה להיסטוריה של התקופה. העובדה שלא היה מסמך יחיד אינה מצביעה על כך שלא היתה תוכנית. ה-"פיתרון הסופי", תוכניתם המקיפה של הנאצים לרצוח את כל יהודי אירופה, היתה, כפי שמצביעה על כך אנציקלופדיית השואה, "שיאה של האבולוציה הארוכה של המדיניות הנאצית בנוגע ליהודים".2 תהליך ההרס עוצב בהדרגה: הוא נוצר כתוצאה של אלפי צווים.3

שכבת המנהיגות הבכירה ביותר של הנאצים שכללה גם את Heinrich Himmler, Reinhard Heydrich, Adolf Eichmann, Hermann Goering ו- Adolf Hitlerעצמו פיתחה, יישמה, פיקחה וניהלה תהליך זה. במשך שני העשורים שקדמו לפיתרון הסופי, Hitler הרהר באפשרות של השמדת היהודים.4 במכתב מה-16 לספטמבר 1919 Hitler כתב ש-"בשעה שהבעיה היהודית" דרשה "אנטישמיות שקולה" – הכוללת הגבלות חוקתיות ופוליטיות שיטתיות – "היעד הסופי חייב להיות סילוקם של כל היהודים כולם".5


במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 טען Hitlerש-"השאלה היהודית" הינה "שאלת המפתח" הנוגעת למפלגתו והיא תיפתר "באמצעות היסודיות הגרמנית הידועה עד לתוצאתה הסופית".6 עם עלייתו לשלטון ב-1933, דעותיו הגזעניות של Hitler יושמו על ידי אמצעים שהדירו את היהודים מן החברה הגרמנית.


ב-30 בינואר 1939 הזהיר Hitler שאם בנקאים יהודים ובולשביקים יפתחו במלחמה אזי "התוצאה תהיה לא הבולשביזציה של כדור הארץ ולפיכך ניצחון היהודים, אלא הכחדתו של הגזע היהודי מאירופה".7 ב-21 בספטמבר 1939, לאחר שהגרמנים פלשו לפולין, מפקד האס דה, Heydrich, הורה ל-Einsatzgruppen (יחידות הרג מונעות הפועלות בשטחים שנכבשו על ידי גרמניה) לרכז יהודים בגטאות תוך שהוא רומז ל-"מטרה סופית" שתוכנה לא פורט.8


בקיץ של 1941, כאשר ההכנות לפלישה לרוסיה היו בעיצומן, הרג המוני בקנה מידה נרחב – הרג שבוצע כבר בחולי רוח ונכים – בוצע גם כלפי יהודים. Heydrich, שפעל על פי הוראותיו של Hitler, הורה ל-Einsatzgruppen ליישם את "המשימות המיוחדות" של ההשמדה הנוגעות להשמדת היהודים והקומיסרים הסובייטים.9 ב-31 ביולי קיבל Heydrich פקודה מ- Goeringלהכין תוכניות "ליישום הפיתרון הסופי המיוחל של הבעיה היהודית" בכל השטחים שנכבשו על ידי גרמניה.10 בשעה שהמתין למשפטו בישראל ב-1960, טען Eichmann שבאוגוסט 1941 אמר לו Heydrichש-"הפיהרר הורה על השמדתם הפיזית של היהודים".11 Rudolf Hoess, מפקד אושוויץ, כתב ב-1946 ש-"בקיץ של 1941 ... Himmler אמר לי, 'הפיהרר הורה על הפיתרון הסופי לבעיה היהודית ... בחרתי במחנה אושוויץ למטרה זו'."12


ב-20 בינואר 1942, כינס Heydrich את ועידת ואנזה (Wannsee Conference) בכדי לדון ולתאם את יישומו של הפיתרון הסופי. כפי ש- Eichmann העיד במשפטו:


אדונים אלה ... דנו בנושא זה באופן גלוי למדי ובשפה שונה מאשר השפה בה עשיתי שימוש בתיקים. במהלך השיחה הם לא חסכו כלל במילים בנושא זה ... הם דנו בשיטות הריגה, חיסול, השמדה.13


עשרה ימים לאחר הוועידה, בשעה שנאם בהיכל הספורט בברלין, נאום שהוקלט על ידי שירותי הריגול של בעלות הברית, Hitler הצהיר: "התוצאה של מלחמה זו תהיה השמדתם המוחלטת של היהודים ... השעה תגיע שבה רוב האיום העולמי של כל הזמנים יחוסל, לפחות לאלף שנה".14 ב-24 בפברואר 1943 Hitler הצהיר: "המאבק לא יסתיים עם השמדתו של הגזע הארי אלא עם השמדתו של העם היהודי באירופה".15 שישה מיליון יהודים בקירוב נהרגו במהלך יישום הפיתרון הסופי של Hitler.


2. לא נעשה שימוש בתאי גזים לביצוע רציחות המוניות באושוויץ ובמחנות אחרים


תאי גזים במחנות המוות היו אמצעי ההוצאה להורג העיקרי שבו נעשה שימוש נגד יהודים במהלך השואה. בסתיו של 1941 הנאצים הנפיקו צו ובו יישום של תאי גזים גדולי ממדים, אולם כבר אז נהלים המאפשרים הרג המוני, הכולל שימוש בתאי גזים קטנים יותר, היו כבר בשימוש. לפני שנעשה בהם שימוש במחנות המוות, תאי הגזים היוו נדבך מרכזי בתוכנית "השבחת הגזע" של Hitler. בין ינואר 1940 לבין אוגוסט 1941, 70,723 גרמנים – רובם נכים או חולי רוח – הומתו על ידי שימוש בגז, 20-30 בכל פעם, בתאים סגורים הרמטית שהוסוו כמקלחות.16


בו בזמן, הרג המוני של יהודים באמצעות ירייה בוצע באופן נרחב במסגרת המערכה המזרח-אירופית של הגרמנים. אולם פעולות אלה שבוצעו על ידי מחלקות של חיילים-רוצחים הוכיחו עצמן כלא יעילות באוקטובר 1941. שלושה אחראים על רצח העם – Erhard Wetzel, ראש המשרד למדיניות גזע, Alfred Rosenberg, יועץ לענייני יהודים בשטחים המזרחיים הכבושים ו-Victor Brack, סגן מנהל הנציגות – נפגשו באותו זמן עם Adolf Eichmann בכדי לדון בשימוש בתאי גזים בתוכנית רצח העם.17 לאחר מכן שני יועצים טכניים בנושאי תאי הגזים של המתות החסד, מפקח המשטרה הפלילית (Kriminalkommissar) Christian Wirth וד"ר Kallmeyer, נשלחו למזרח כדי להתחיל בבנייתם של תאי גזים בעלי שטח גדול.18 רופאים שעסקו בתוכנית המתות החסד הועברו אף הם לאזור הזה.


על ידי שימוש באדי המפלט של מנועי הדיזל להריגת יהודים בחלמנו וטרבלינקה נעשה שימוש בכלי רכב המסוגלים להמית בגזים – בנוסף לאתרים אחרים שלא היו רק מחנות ריכוז – החל מנובמבר 1941. 19 לפחות 320,000 אסירים ב-Chelmno, מרביתם יהודים, נרצחו בשיטה זו. בסך הכול 870,000 יהודים נרצחו בטרבלינקה על ידי שימוש בכלי רכב ממיתים בגז ותאי גזים המכילים גזים ממנועי דיזל.20

החל מה-3 בספטמבר 1941, נעשה שימוש בתאי גזים שהותקנו ב-Belzec, Lublin, Sobibor, Majdanek ו- Auschwitz-Birkenauכאשר הניסיון הראשון לרצח באמצעות גזים נערך באושוויץ עד לנובמבר 1944. 22 הנאצים הפעילו תאי גזים שמידותיהם היו בממוצע 225 רגל מרובע (כ-184 מטר רבוע) ודחסו בממוצע 700-800 גברים, נשים וילדים אל מותם בכל פעם.22 שני שלישים מהתוכנית הושלמו ב-1944-1943 ובשיאה, כ-20,000 קורבנות נרצחו ביממה. 23 הרשויות העריכו שתאי הגזים אחראים למותם של 3-2 מיליון יהודים.


התקפות של מכחישי שואה על תיעוד זה של רצח המוני התעצמו עם תום המלחמה הקרה כאשר דווח שלוח הזיכרון באושוויץ שונה ב-1991 כך שהכתוב יראה כי מיליון יהודים מתו באושוויץ במקום 4 מיליון כפי שנכתב קודם. עבור מכחישי שואה, שינוי זה היווה אישור לטיעונים שהערכות היסטוריות בדבר מספר הנספים בשואה היה מוגזם בכוונה תחילה ושחוקרים החלו "לסגת" אל מול טענות ה-"רביזיוניסטים". כך לדוגמה, Willis Carto כתב ב-6 בפברואר 1995 במהדורה של ה- Spotlight(השבועון של ה-Liberty Lobby הארגון שבראשו עמד), ש-"כל ה-'מומחים' עד שנת 1991 טענו שארבעה מיליון יהודים נרצחו באושוויץ. נתון בלתי מציאותי זה הופחת ב-1991 ... ל-1.1 מיליון יהודים ... אולם העובדות בנוגע למיתות באושוויץ ... עדיין אינן נכונות. הגרמנים שמרו על תיעוד מפורט של המיתות באושוויץ ... תיעוד זה מראה כי לא יותר מ-120,000 איש מכל הדתות והגזעים מתו באושוויץ במהלך המלחמה ...".


למעשה, חוקרים מערביים מעולם לא תמכו במספר 4 מיליון כמייצג את מספר המיתות שאירעו באושוויץ. מזה זמן רב הוטל ספק בבסיס ההערכה הסובייטית הזו שנגעה לחישוב יכולותיהן של המשרפות ב- Auschwitzוב-Birkenau. כבר ב-1952, Gerald Reitlinger, היסטוריון בריטי, קרא תגר באופן משכנע על שיטת חישוב זו. על ידי שימוש בסטטיסטיקה שנאספה בתיעוד שנערך עבור Himmler, Reitlinger טען שמיליון אנשים בקירוב מתו באושוויץ. Raul Hilberg ב-1961 ו- Yehuda Bauer ב-1989 אישרו את הערכתו של Reitlinger בנוגע לקורבנות באושוויץ. אולם, כל אחד מן החוקרים הללו הכיר בכך ש-6 מיליון יהודים בקירוב נהרגו במהלך השואה.24 לפיכך, השלטונות הפולניים הגיבו לנתון שהיה מוסכם בקרב חוקרים מערביים מזה זמן רב, נתון שאושר גם לאחר מכן על ידי מסמכים שפורסמו ברוסיה שלאחר המשטר הקומוניסטי. ההאשמות הציניות בדבר ה-"רביזיוניזם של השואה" לא היוו חלק מהחלטתם.


3. חוקרי שואה מסתמכים על עדויותיהם של הניצולים משום שאין אף מסמך אובייקטיבי המעיד על רצח עם שבוצע על ידי הנאצים.


טענה נוספת הנשמעת תדירות מפיהם של "רביזיוניסטים" של השואה נוגעת למה שמתואר בפיהם כחוסר במסמכים אובייקטיבים המוכיחים את השואה מבחינה עובדתית והיסמכותם של החוקרים על עדויות מוטות ודלות מצד הניצולים. אולם, הגרמנים עצמם השאירו כמות מסמכים מספקת ושום חוקר רציני לא הסתמך רק על עדויות הניצולים כמסקנה חד משמעית בנוגע להיסטוריה של השואה. בהקדמה לספרה המקיף "המלחמה נגד היהודים 1945-1933" כתבה Lucy Dawidowicz: "המסמכים הגרמניים שנתפסו עם תום המלחמה על ידי בעלות הברית סיפקו תיעוד היסטורי מן המעלה הראשונה וביחס לגודלו ולנגישותו הוא מהווה מקור ייחודי בתולדות המחקר האקדמי ... הארכיונים הלאומיים והאגודה ההיסטורית האמריקאית פרסמו יחדיו 67 כרכי הדרכה לתיעוד הגרמני המצוי במיקרופילם בעיר Alexandria שבמדינת Virginia. בעבודתי זו, הגבלתי את עצמי בעיקר למסמכים גרמנים שפורסמו."26 הכותבת ממשיכה ומפרטת 303 מקורות שפורסמו – למעט כתבי עת – המתעדים את מסקנות מחקרה. בין מקורות אלה ניתן למנות את כתביהם של קובעי מדיניות נאצים כגון Adolf Hitler, Heinrich Himmler, Rudolf Hoess ו- Alfred Rosenberg.


באופן דומה, כתב Raul Hilberg, בספרו בן שלוש הכרכים "הרס יהדות אירופה": "בין השנים 1933 ו-1945 משרדי הממשלה של הנאצים והישויות השלטוניות של גרמניה הנאצית הנפיקו כמות גדולה של תכתובות. כמה ממסמכים אלו נהרסו בהפצצות של בעלות הברית ומסמכים רבים נוספים נשרפו באופן שיטתי במהלך נסיגות או בציפייה לכניעה. יחד עם זאת, כמות הניירת של הבירוקרטיה הגרמנית הייתה גדולה דיה ושרדה בכמויות מספקות ואף תיקים המכילים נושאים רגישים שרדו".26


אם כן, ההיסטוריה של השואה חוברה ממקורות ראשוניים אלה. גורם חדש בתהליך זה הוא הנגישות הפתאומית לאינספור תיקים מהגוש הסובייטי לשעבר, תיקים שמהם הצבא האדום התעלם או החביא עם תום המלחמה. מיותר לציין כי שינויים בפרטים ספציפיים בהיסטוריה זו יימשכו קרוב לוודאי בשנים הבאות, בהתחשב במימדים ובמורכבות של האירועים המרכיבים את השואה. יחד עם זאת, קרוב לוודאי ששינויים אלה רק יוכיחו את ממדיה העצומים של השואה מאשר – כפי שה-"רביזיוניסטים" היו רוצים – יפקפקו באמיתותה.


4. לא היו נספים יהודים בין השנים 1945-1941


טענה "רביזיוניסטית" שנשמעת תכופות מפקפקת בהערכות המקובלות לגבי מספר הקורבנות היהודים בשואה. הניסיון להציג את מותם של מיליוני יהודים כהגזמה או כשקר מסייע למכחישי השואה לעשות שימוש מניפולטיבי בספרים שונים, סטטיסטיקות המופיעות באלמנכים, נתונים גיאופוליטיים, עובדות היסטוריות מוצקות ומקורות מידע ודיווח אחרים.


כך למשל, "רביזיוניסטים" מצטטים בדרך כלל נתונים מאלמנכים או מאטלסים – שחוברו בדרך כלל לפני שדוחות מקיפים בנושא השואה יצאו לאור – המצביעים על כך שאוכלוסיית היהודים העולמית לפני ואחרי מלחמת העולם השנייה נותרה יציבה בעיקרה ולפיכך זוהי "ההוכחה" לכך שלא יתכן ש-6 מיליון יהודים מתו במהלך תקופה זו.


מקורו של הנתון המצוטט תכופות, "6 מיליון", מצוי בהערכה שהושמעה במשפטי נירנברג הראשונים ב-1945 ולפיה היו במלחמה 5.7 מיליון מקרי מוות. מפקדי אוכלוסין שנערכו לאחר מכן, וכן ניתוחים סטטיסטיים ומחקרים דמוגרפיים נוספים העוסקים ביהדות אירופה הצביעו באופן עקבי על אמיתותו של נתון זה.27 לאחר 50 שנות מחקר, ההיסטוריונים מסכימים כי 6 מיליון יהודים בקירוב ניספו במהלך רצח העם שבוצע על ידי גרמניה.28


בספרה "המלחמה נגד היהודים" מציגה Lucy Dawidowicz את מספר היהודים שנספו בכל מדינה ומדינה.29


5. משפטי נירנברג היו "פארסה של צדק" ובוימו עבור תועלתם של היהודים


זוהי אמונה "רביזיוניסטית" נוספת התוקפת את האובייקטיביות והתקפות החוקית של משפטי נירנברג שנערכו לאחר המלחמה ובהם המידע הרב בנוגע לשואה הפך לציבורי ושבמהלכם נוסדה גם ההיסטוריה של רצח העם.


התהליך שבו הובאו פושעי המלחמה הנאצים לדין כלל מאמץ ממושך וסבוך שהכיל מערכות משפטיות ופוליטיות שונות של ארה"ב, בריטניה, צרפת וברית המועצות. כפי שניתן לראות מהתיעוד ההיסטורי, בעלות הברית נטו להקל בעונשם של הנאצים שהובאו לדין.


דיונים הנוגעים לטיפולן של בעלות הברית בפושעי מלחמה החל כבר באוקטובר 1943. 30 בחודשי הקיץ שלאחר כניעתה של גרמניה ב-1945, נציגים סובייטיים, אמריקאים ובריטים נפגשו בלונדון כדי ליצור את הרכבו של בית המשפט הצבאי שיתבע "פושעים מרכזיים" שמעשיהם הקיפו את כל הרייך ולפיכך יכלו להיענש באמצעות החלטה משותפת של בעלות הברית.31


עם תחילת הסתיו, בעלות הברית הגיעו להחלטה בדבר זהות הנאשמים והאופן שבו יש להגדיר את הפשעים שבוצעו במהלך השואה. המשפטים הראשונים החלו לאחר מכן בנירנברג בפני בית דין צבאי. הנתבע המרכזי היה Hermann Goering אך התביעה בחרה גם 20 פקידים בכירים אחרים שכללו חברים במפלגה הנאצית, עובדים במשרדי הממשלה, פקידים במנגנונים הבירוקרטים השונים, מומחי חימוש ועבודה, מפקדי אזורים ומפקדים צבאיים.32


משפטים אלה לא הסתיימו בפסקי דין מאשימים שניתנו פה אחד לכל הנאשמים. למעשה, מבין 21 הנתבעים, שלושה יצאו לחופשי, אחד קיבל גזר דין של 10 שנים, אחד קיבל גזר דין של 15 שנים, שניים קיבלו גזרי דין של 20 שנה, שלושה קיבלו מאסרי עולם ו-11 קיבלו עונש מוות.33


יתרה מזאת, לנתבעים הייתה גישה ל-206 עורכי דין שמתוכם 136 היו חברים במפלגה הנאצית.34 בנוסף, כפי שטען Raul Hilber: "השופטים בנירנברג היו עורכי דין אמריקאים ידועים בתחומם. הם לא הגיעו למשפט בכדי לחון או להרשיע. הם התרשמו מאוד מהמשימה שהוטלה עליהם והם ניגשו למשימה זו עם ניסיון רב וללא ציפיות בנוגע לעובדות.35


סיבוב שני של משפטים הביא ל-25 גזרי דין מוות, 20 מאסרי עולם, 97 גזרי דין של 25 שנה או פחות ושלושה פסקי דין שקבעו כי הנאשמים זכאים.36 עד 1951, בעקבות המלצותיה של ועדת חנינות אמריקאית, 77 מתוך 142 הפושעים שהורשעו שוחררו מהכלא.37

 
 

Notes

1For more information about the National Alliance, see William L. Pierce: Novelist of Hate, ADL Research Report, 1995.

2Israel Gutman (Editor in Chief), Encyclopedia of the Holocaust, Volume 2, New York, 1990, p. 788.

3Raul Hilberg, The Destruction of the European Jews (Student Edition), New York, 1985, p. 263.

4See Lucy Dawidowicz, The War Against the Jews, 1933-1945, New York, 1975, pp. 150,166.

5Gutman, Volume 2, p. 489.

6Ibid., p. 489.

7Gutman, Volume 2, p. 490.

8Holocaust, Jerusalem: Keter Books, 1974, p. 104.

9Gutman, Volume 2, p. 657.

10Ibid., p. 492.

11Ronnie Duggar, The Texas Observer, Austin, 1992, p. 48.

12Gutman, Volume 2, pp. 641-642.

13Ibid., Volume 2, p. 657.

14Duggar, p. 48.

15Holocaust, pp. 105-106.

16Gutman, Volume 2, p. 453

17Martin Gilbert, The Holocaust, New York, 1985, p. 219.

18Raul Hilberg, The Destruction of the European Jews, Volume 3, New York, 1985, pp. 873-876.

19Gutman, Volume 2, pp. 541-544.

20Gutman, Volume 2, p. 542; Volume 4, pp. 1483, 1486.

21Gutman, Volume 1, pp. 113, 116.

22Holocaust, p. 86.

23Ibid., p. 87.

24Reitlinger, who conducted his research before Hilberg and other scholars, arrives at a more conservative figure of approximately 4.5 murder victims; he nonetheless estimates that one-third of the internees at concentration camps died as a result of starvation, overwork, disease, and other consequences of their captivity. Although his murder count is somewhat lower than that of later scholars, his overall death count remains consistent with subsequent research.

25Dawidowicz, p. 437.

26Hilberg, Vol. 3, p. 1223.

27Dawidowicz, p. 402.

28Peter Hayes, Associate Professor of German History at Northwestern University, states, "after years of studying this matter, I know of no authority who puts the number of Jews killed [emphasis in original] by the Nazis at less than 5.1 or more than 5.9 million men, women and children."

29Dawidowicz, p. 403.

30Hilberg, Vol. 3, p. 1060.

31Hilberg, Vol. 3, p. 1061.

32Hilberg, Vol. 3, p. 1066.

33Hilberg, Vol. 3, p. 1070.

34Hilberg, Vol. 3, p. 1075.

35Hilberg, Vol. 3, p. 1076

36Hilberg, Vol. 3, p. 1077-1078.

37Hilberg, Vol. 3, p. 1079.


Source: Holocaust Denial, (NY: ADL, 1997). Copyright Anti-Defamation League (ADL). All rights reserved. Reprinted with permission.