מוצא עלילות הדם

מאת פרופ' דוד פלוסר

 

יחס היוונים לברברים

את מוצא עלילת הדם נגד היהודים יש לראות באווירה המיוחדת של ספרות הפולמוס וההשמצה של התקופה העתיקה. עלילות דומות היו בתקופה העתיקה לא רק נגד היהודים, אלא אף נגד קבוצות אחרות. תפקיד העלילה נגד היהודים היה להוכיח כביכול שהיהדות היא דת ברברית ואכזרית, או במלים אחרות, שהיא איננה דת הראויה לשם זה.

 

החל מן התקופה הקלאסית ראו היוונים את עצמם - בצדק מסוים - כעם אשר עולה בשכלו ובמנהגיו על שאר העמים הקרויים בפיהם בארבארים. גישה זו כלפי הבארבארים לא הייתה אצל היוונים כלל וכלל גזענית. לא רק שהיו ביניהם מאז ומתמיד חכמים שידעו שגם אצל עמים אחרים קיימת תרבות אמיתית, למשל אצל המצרים ואם מישהו מבין הבארבארים קיבל את השקפת העולם היוונית, נחשב אצל היוונים כיווני בנפשו. כך אמר למשל אריסטו על יהודי אחד שנפגש עמו.

 

קרבנות אדם 

בין המנהגים האופייניים לבארבארים היו כמובן קרבנות אדם. היוונים ידעו שמעשים דתיים איומים כאלה הם כלל-אנושיים ואף ידעו שהם עצמם נהגו כך בתקופה קדומה יותר. אך שמחו שהתגברו על הבערות האיוולת של עברם, כמו שהתגברו גם על נקמת-דם כשהצליחו לחוקק לעצמם חוקי-צדק נבונים ונכונים. אחד הנושאים המכובדים של הטרגדיה היוונית הקלאסית היו סיפורים המסבירים איך התגברו היוונים על עברם הבארבארי. באחת מן הטרגדיות הללו, מספרים על עם רחוק הנוהג בפולחן האלה ארטיס בקרבן כל זר הבא לארצם.

 

הגיבורים היוונים גונבים את פסלה של האלה ומעבירים אותו ליוון, כי שם, ולא בארץ בה נוהגים קרבנות אדם ראוי לעבוד את האלה. ברור אפוא, שאחת ההוכחות שדת מסוימת היא בארבארית הייתה בשביל היוונים והרומים בכך אם מצאו - או המציאו - שבדת זו נוהגים בקרבנות אדם.

 

ספרות ההשמצה היוונית 

עניין קרבנות אדם היה רק אחד הנושאים של ספרות ההשמצה היוונית נגד קבוצות ועמים. ספרות זו התפתחה רק אחרי התקופה היוונית הקלאסית, בתקופה שאחר אלכסנדרוס מוקדון ובייחוד בתקופה הרומית כשנעשה העולם פתוח וגדול, וכשהן בתחום היווני והן בתחום הרומי נוצרו ערים גדולות ובתוכן המונים הרעבים לפעמים ללחם ותמיד צמאים לשעשוע זול. כשם שגם היום מסתמכת העיתונות הזולה ביותר והמשמיצה ביותר כביכול על הישגים מדעיים ושיטות מדעיות, מתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה וכדומה. כך היה גם בתקופה הרומית כמו שהאנטישמיות המודרנית החילונית היא פרי של האווירה ההמונית המודרנית, המסתמכת על מושגים מדעיים מדומים והיא, האנטישמיות המודרנית, פותחה והופצה על ידי עיתונים וספרות דומה, כך בדיוק "האנטישמיות" היוונית והרומית נוצרה בסביבת המונים והעמידה פנים של מדעיות והופצה על ידי מחברי ספרות פופולארית בייחוד היוונים שבאלכסנדריה של מצרים.

 

היהודים עובדים בקדש הקדשים ראש חמור 

אמרנו שבתוך החוגים הללו קרבנות-אדם היו נושא להשמצה של עמים ודתות. אין אפוא פלא שהצורה הקדומה של עלילת דם הייתה דווקא האשמת היהודים בקרבן אדם. במילון יווני מן המאה העשירית לספירה נשתמרה הידיעה הבאה: "דאמוקריטוס ההיסטוריון חיבר ספר על היהודים, בו הוא אומר שהיהודים משתחווים לראש חמור שהיה עשוי זהב ושאחת לשבע שנים תופסים נכרי ומקריבים אותו מתוך קריעת בשרו קרעים קרעים, ובאופן כזה הורגים אותו".

 

ההשמצה שהיהודים עובדים בקדש הקדשים של ירושלים ראש של חמור עשוי זהב נמצאות גם במקורות עתיקים אחרים. הרבה השערות נאמרו למה דווקא המציאו שהיהודים עובדים ראש חמור עשוי זהב, אולם במקרים כאלה הספיק ממציא אלמוני אחד, כדי שהסיפור יהפוך לנפוץ בקרב האנטישמים בתקופה העתיקה. חשוב היה לספר שבבית המקדש המפואר והנערץ של ירושלים שם אין פסל ותמונה, עובדים היהודים באמת חפץ מטופש ושפל. לתוך בית המקדש היה אסור שיכנס זר ולבית קדש הקדשים נכנס רק כהן גדול פעם בשנה. אם אפוא חכמי הדורות הללו שבחו את היהודים שאינם נתפסים לריבוי אלים ולעבודת פסלים, השמיצו את היהודים דווקא בעבודה סודית ונסתרת של פולחן שטות - והיהודים לא היו יכולים להוכיח את ההפך, היות ואף אדם מחוץ לכהן הגדול, לא היה יכול להיכנס לבית קודש הקדשים של בית המקדש בירושלים. מעניין לציין שעובדי עבודה זרה העבירו את ההאשמה של פולחן החמור על הנוצרים הראשונים למרות שלא היה להם בית המקדש. בין השאר ידועה התמונה הלועגת לנוצרים ועליה חמור צלוב ותחתה כתובת: "פלוני ירא אלוהים". ברור שהשמצה זו של הנוצרים בפולחן חמור כבר במאה הראשונה לספירה מראה שעובדי עבודה זרה ראו בנוצרים כת יהודית.

 

דאמוקריטוס: היהודים מקריבים נכרי אחת לשבע שנים 

לענייננו חשובה האשמתו הראשונה של דאמוקריטוס ההיסטוריון. איש זה אינו ידוע לנו ממקום אחר. בכל אופן צורת ההאשמה לפני שעוד נראה "עלילת הדת" שאצל דאמוקריטוס היא הקדומה ביותר מכל עלילות הדם הידועות לנו. לפי דאמוקריטוס תופסים היהודים אחת לשבע שנים נכרי ומקריבים אותו - כמובן בבית המקדש של ירושלים - בכך שהם קורעים את בשרו קרעים קרעים. לפנינו אפוא תיאור של קרבן אדם מיוחד במינו. ההשמצה באה הן נגד העם היהודי ודתו והן נגד בית המקדש, שבו כביכול מבצעים היהודים פעם בשבע שנים פשע נתעב. יש לשים לב לכך שדאמוקריטוס מדבר על רצח של נכרי. בחירת המלה "זר" ביוונית מצביעה על כך שהסיפור הומצא כדי להוקיע את היהודים בשנאת זרים אכזרית: שנאת הזרים מצד היהודים היה אחד המוטיבים הנפוצים ביותר באנטישמיות היוונית והרומית.

 

אופן קרבן האדם, כפי שהוא מתואר אצל דאמוקריטוס לקוח מפולחן האליל היווני דיאוניסוס, אל ההשתוללות וההתלהבות ועליו אמרו היוונים שהוא "מתענג לקריעת בני האדם". היו שסיפרו שקרבנות בני-אדם על ידי קריעה לגזרים לכבוד דיאוניסוס האליל בוצעו באיים יוונים עוד בתקופה מאוחרת. מכל מקום בפולחן האכזרי של דיאוניסוס היה חשוד בעיני היוונים כבר בימי הומירוס וצורתו הפרימיטיבית והאכזרית של פולחן אליל זה נאסרה כבר במאה השלישית על ידי הסינאט של רומי. רצח פולחני אכזר לכבוד דיוניסוס הוא נושא של טרגדיה אחת של משורר יווני דגול ושמו אוריפידס, בה קורעת אם את בנה לגזרים מתוך שיגעון שתפס אותה בשעת פולחן דיאוניסוס, אם כן דאמוקריטוס או מקורו היה להם על מה לסמוך. אם תספר שהיהודים מקריבים בבית המקדש קרבן של זר באותה הצורה האכזרית שבה הקריבו בפולחן של דיאניסוס, הרי ציינת את היהדות כדת אכזרית בלתי אנושית.

 

מתקבל על הדעת שהייתה לדאמוקריטוס או למקורו סיבה נוספת לתאר את קרבן האדם של היהודים במתכונת קרבנות האדם לכבוד דיאוניסוס. היו בתקופה העתיקה אשר סברו שאלוהי היהודים אינו אלא האליל דיאוניסוס וזה על פי דמיון חיצוני של חג הסוכות לחגו של דיאוניסוס. הקביעה, הנראית לנו מוזרה מאד, נוצרה דווקא מתוך רגשות אוהדים לישראל ומתוך הרצון לזהות את אלוהי ישראל עם אל הידוע ליוונים מכבר. יכול להיות שזיהוי זה מקורו בבית-שאן שהוא היה אחד המקורות שהיוונים האמינו ששם נולד דיאוניסוס. אנחנו יודעים הן מתקופת מרד הרומים שהיוונים שבבית שאן חיו בשלום עם שכניהם היהודים. אם כן יווני בית שאן יכלו אפוא לזהות את אלילם עם אלפי שכניהם מתוך רגשי ידידות; אם, לפי שאנו יודעים, אלוהי ישראל זוהה אצל היוונים עם דיאוניסוס, הרי האנטישמים יכלו לספר שקרבן הזר המוצע כביכול פעם לשבע שנים בבית המקדש, נעשה לפי שנהגו פעם להקריב אנשים לדיאוניסוס דווקא.

 

החוקרים לא שמו לב לסיפור של דאמוקריטוס 

מכל מקום, הסיפור של קרבן האדם של היהודים שאצל דאמוקריטוס הוא סיפור שלם ועדות חשובה על מוצא עלילת הדם בתקופה העתיקה. החוקרים בדרך כלל לא שמו לב לחשיבותו מתוך כמה סיבות:

 

הראשונה נעוצה דווקא בכך שדאמוקריטוס מספר על קרבן האדם של היהודים ואיננו מספר על אכילת בשר הקרבן או על שתיית דמו כמוטיב מרכזי. והרי, אם נדבר באופן פשוט, דווקא ההאשמה בקניבליות פולחנית היא עיקר עלילת הדם בכל הדורות ולא הקרבן.

 

הסיבה השנייה לכך שלא שמו לב במידה מספקת לדברי דאמוקריטוס קשורה בסיבה הראשונה: אצל החוקרים מפורסמת יותר עלילת הדם של אפיון, איש מצרי שחי בימי גאיוס קיסר ואנטישמי מובהק. ברם, עלילת הדם אצל אפיון רחבה הרבה יותר ונושאת אופי אחר. הוא מספר שהיהודים "עושים זאת מדי שנה בשנה במועד קבוע. הם תופסים יוני זר, מפטמים אותו במשך שנה שלמה ואחרי כן מביאים אותו ליער, הורגים אותו ומקריבים את גופו לפי מנהגי פולחנם. טועמים מקרביו ונשבעים בשעת הקרבת היווני, לשנוא את כל היוונים ואחר כך משליכים את שארית פגרו לתוך בור".

 

סיפור עלילת הדם אצל אפיון 

שני מוטיבים מרכזיים נמצאים בסיפור עלילת הדם שאצל אפיון: הראשון הוא סיפור קרבן האדם שיש בו פרטים אחרים מאלה שאצל דאמוקריטוס והשני הוא הסיפור על מעשה קאניבאליות, סעודת היהודים האיומה שבה הם מחדשים בשבועה, מדי שנה בשנה, את שנאתם ליוונים. המוטיב השני הוא ידוע ביותר מספרות ההשמצה של התקופה העתיקה והוא מוטיב של ברית נפשעת שמחזקים אותה ע"י שבועה ואכילת בשר אדם או שתיית דמו. סיפור זה נהגו לספר על קושרים קשר ואם העבירו אותו על היהודים, הרי הם צוינו על ידי סיפור זה כחבורת קושרים שקשרו קשר שנאה נגד האנושות. האשמה זו הייתה קיימת גם במרוצת ההיסטוריה הארוכה של היהודים באופן בלתי קשור עם עלילת הדם והיא חודשה בעוז גדול ביותר בתקופה המודרנית. מקורה בכך שהיהודים מתרחקים מאומות העולם ואינם חיים אתם בשותפות ועל כן הואשמו בשנאת זרים. מצד אחר היהדות משכה בתקופה העתיקה אל עצמה המוני גויים והפכה, בגלל כישרונם של היהודים לכוח חשוב. איך להסביר אפוא את התרחקות היהודים מן הגויים מצד אחד ואת השפעתם הגדולה מצד שני אם לא על ידי כך שהם קשרו קשר נגד הגויים? ואם הייתה קיימת השמצה כזאת נגד היהודים, הרי היה אפשר להעביר עליהם את מוטיב שבועת הקשר הקאניבאלית, מוטיב שנהגו להשתמש בו בתקופה העתיקה נגד קבוצות בני אדם אחרים.

 

עלילת הדם בימי הביניים 

נשאלת השאלה אם עלילת הדם נגד היהודים בימי הביניים היא תולדה של אמונת העלילה שירשו נוצרים מעובדי עבודה זרה או שמא העלילה של ימי הביניים קשורה בהאשמה הדומה מן התקופה העתיקה רק בעקיפין. אפשר אמנם להניח שהנוצרים בימי הביניים, כשהם קראו את חיבורו של יוסף בן מתתיהו ושמו "נגד אפיון", בה כלולה עלילת הדם נגד היהודים של אפיון האלכסנדרוני, אפשר להניח שהקוראים הנוצריים הללו חידשו את העלילה על סמך הכתוב במקורם שהם הכירו אותו היטב. אולם, דבר זה לא יסביר לנו, למה הנוצרים נהגו לספר על היהודים שהם צריכים דם נכרי בפסח דווקא, ודווקא דם. על כן נראה לי שעלילת הדם נגד היהודים בימי הביניים נוצרה בדרך אחרת.

 

גם את הנוצרים האשימו באכילת ילד 

כדי להסביר את התהוות עלילת הדם בימי הביניים, עלינו לדעת שהאשמה במעשים קאניבאליים הייתה רגילה בתקופה העתיקה גם נגד קבוצות עוינות אחרות ובין השאר האשימו את הנוצרים באכילת ילד וכדומה, כנראה החל מראשית המאה השנייה לספירה, הסיבה לכך הייתה גם בעובדה שנוצרים היו נראים בעיני עובדי עבודה זרה כסוג מיוחד מרושע של היהודים וכבר ראינו שבעקבות ההאשמה נגד היהודים הואשמו גם הנוצרים בפולחן חמור. מלבד זה היו הנוצרים נראים בעיני עובדי עבודה זרה כקשר נפשע, כחבורת סתר השונאת את המין האנושי ועל כן התאימו הנוצרים להיות אובייקט להאשמה זו. אולם קיימת עוד סיבה אחרת, למה הואשמו הנצרות בקאניבאליות פולחנית. ידוע שבמרכז הנצרות עומדת עד היום הזה סעודת קודש, בה כביכול אוכלים הנוצרים את גופו של מושיעם בצורת לחם ושותים את דמו בצורת יין. בתקופה העתיקה היו יכולים לגשת לסעודת קודש זו רק הנוצרים הנטבלים ובוודאי שלאנשים מן החוץ היה אסור להשתתף בסעודת הקודש של הנוצרים. מכאן נוח היה למעלילי עלילות לספר שמעשה הנוצרים בשעת סעודת הקודש לא היה מעשה סמלי כלל וכלל, אלא מעשה גשמי איום. היות והנוצרים עצמם לא נתנו אז אפשרות לאנשים הנמצאים מן החוץ לבדוק מה נעשה באמת בשעת סעודת הקודש שלהם.

 

הנוצרים מאשימים זה את זה 

אולם לא רק עובדי עבודה זרה העלילו על הנוצרים את עלילת הדם, אלא הנוצרים המפולגים לפלגים יריבים, קיבלו מעובדי עבודה זרה את העלילה והאשימו בה זה את זה, קבוצה נוצרית את אחותה. במיוחד ידועה עלילה זו מצד הנוצרים הקתוליים נגד כת נוצרית באסיה הקטנה הנקראת כת המונטאניסטים. באסיה הקטנה נהגו חלק מן הנוצרים, וביניהם המונטאניסטים, לחוג את חג הפסחא שלהם באותו הזמן, בו חגגו היהודים ביניהם את חג הפסח. הסיבה נעוצה בכך שבתוך כתבי הנוצרים כתוב שמיסד הנצרות נהרג בחג הפסח או בערב חג הפסח. אם כן חוגים נוצריים רבים, בייחוד באסיה הקטנה חגגו את יום מות מושיעם בזמן בו חגגו היהודים את חג הפסח, כדי לקיים גם בבחינת הלוח את הכתוב בכתביהם. הכנסייה ראתה בשיתוף הלוח היהודי הזה סכנה גדולה בשביל הנצרות ועל כן קבעה את חג הפסחא כך שלא יוכל לחול בשום פנים בזמן הפסח של היהודים ברם, המונטאניסטים לא שמעו בעניין זה לדעת הכנסייה הקתולית והמשיכו לחוג את הפסחא שלהם בזמן חג הפסח של היהודים.

 

המונטאניסטים נחשבו בעיני הקתולים למינים בייחוד מפני שהם התנגדו למוסדות הכנסייה שנראו בעיניהם כמושחתים. מתוך ריב זה, העלילו אפוא הקתולים על המונטאניסטים עלילת הדם; הם אמרו שהמונטאניסטים בשעת הפסחא שלהם (שהיה זהה לחג הפסח של היהודים, כפי שראינו) נוהגים לשים לתוך היין בשעת סעודת הקודש דם של ילד, כנראה כדי להפוך את היין כביכול באמת לדם. ולמה סיפרו זאת הקתולים על המונטאניסטים דווקא בקשר לפסחא? הרי בסעודת הפסח דווקא, לפי כתבים נוצרים, אמר אותו האיש על הלחם: "זה גופי", ועל היין: "זה דמי".

 

העלילה האיומה נגד המונטאניסטים היא אמנם איומה ויסודה בשקר גמור והשמצה, אך היא מובנת בהחלט: המונטאניסטים כביכול שותים דם של ילד בו בזמן שמיסד הנצרות אמר על היין "זה דמי". העלילה נגד היהודים אף היא איומה. אך בניגוד לעלילה נגד המונטאניסטים היא בלתי מובנת. על כן יש להניח שהנוצרים העבירו את העלילה גם מן המונטאניסטים אל היהודים שחגגו את הפסח שלהם באותו הזמן כמו המונטאניסטים.

 

חבל שהידיעות על עלילת הדם נגד היהודים הן מאוחרות באופן יחסי, מן הזמן שבו כבר כנראה אף שרידי המונטאניסטים לא היו כבר קיימים.

 

יחס הכנסייה לעלילת הדם 

ראוי לנו לזכור שעלילת הדם נגד היהודים היא אמנם אחד הפשעים הרעים ביותר שהאנושות פשעה נגדנו, אך מצד שני עלינו גם לדעת שהכנסייה באופן אופיציאלי לא קיבלה האשמה זו כנכונה ושהאפיפיורים ניסו להלחם נגד האשמת שווא זו. הנאצים ניסו לחדש עלילה זו על ידי עלילות חדשות והם היו מעוניינים שההמונים יאמינו בה, אך למרות זאת נראה שהעלילה הישנה והנושנה כבר לא כל כך משכה את ההמונים. הסיבה בכך שבימי הביניים הצלחתה הייתה קשורה באווירה מיוחדת: אז פחדו האנשים ממעשי מאגיה וממכשפים ומכשפות ועלילת הדם הובנה כאחד המעשים האופייניים לעובדי שטן כאלה והיהודים נראו אז בימי הביניים כשייכים לממלכתו של השטן ר"ל. נכון אמנם שעד למלחמת העולם הראשונה התקיימו משפטים המבוססים על עלילת הדם, ודווקא לא משפטים שהכוח המניע הייתה הכנסייה, אלא כוחות אפלים אחרים עמדו מאחורי משפטים אלה.

 

פרופ' דוד פלוסר (1917 - 2000), מגדולי ההיסטוריונים והחוקרים בישראל, בעל שם עולמי בתחומי ההיסטוריה של עם ישראל בתקופת הבית השני, תקופת התנאים, וחקר הנצרות הקדומה.


פלוסר היה פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים. מחקריו תרמו תרומה חשובה במיוחד לחקר ספרות חז"ל בתקופת המשנה, תולדות הכתות בישראל בשלהי ימי הבית השני, וספרות כת קומראן. הוא תרם תרומה מיוחדת להבנת התהוות הנצרות, ובניגוד לחוקרים נוצרים, שזלזלו בחשיבות הספרות היהודית, עמד על חשיבותה העצומה להבנת הנצרות הקדומה, והרקע לפעילותם של ישו, פאולוס ובעלי האוונגליונים.