עלילת הדם
המיתוס העיקרי היה עלילת הדם, כלומר האמונה שיהודים רוצחים לא יהודים (בעיקר נוצרים) בכדי להשתמש בדם שלהם בפסח ובטקסים אחרים. העלילה היוותה את אחד הביטויים הגדולים לאכזריות והיסטריה המונית בהיסטוריה האנושית. הדפוס היה בדרך כלל באופן שלהלן: גופה נמצאה (בדרך כלל של ילד, פעמים רבות סמוך לפסחא), יהודים הואשמו בביצוע הרצח בכדי להשיג את הדם, הרבנים או מנהיגי הקהילה המרכזיים נעצרו ועונו עד שהודו בביצוע המעשה, והתוצאה הייתה גירוש הקהילה כולה, עינוי מרבית חברי הקהילה, או השמדתם הכוללת. דור אחרי דור, יהודים עונו באירופה, וקהילות יהודיות נטבחו או פוזרו עקב העלילה.
למרות שהמקרים הראשונים התרחשו באנגליה, עלילות דם היו שם תופעה שהתרחשה אך ורק בימי הביניים. ב-1144, ילד בשם וויליאם נמצא מת ב- Norwichוהיהודים המקומיים הואשמו ב"קניית " ילד קורבן קדוש" לפני הפסחא ועינויו בכל העינויים בהם עונה ישו, וביום שישי הטוב הוא נתלה על צלב עקב השנאה לישו". המוטיב של עינויים ורצח ילדים נוצרים תוך חיקוי סבלו של ישו המשיך בשינויים קלים לאורך המאה ה-12.
במקרה של הקדוש הקטן Hugh מ- Lincoln (1255), ההיסטוריון Matthew Paris מספר "כי ראשית הילד פוטם למשך 10 ימים בלחם לבן וחלב ואז.. כמעט כל היהודים באנגליה הוזמנו לצליבה". הדבר היווה הד למיתוס הפגאני.
בספרד המיתוס נכלל בחוק: "שמענו כי במקומות מסוימים ביום שישי הטוב היהודים גונבים ילדים וצולבים אותם באופן מבזה" (ספר החוקים “Siete Partidas” , 1263).
סך הכל היו בערך 130 מקרים של עלילת דם. הם התפשטו מאנגליה לאיטליה וספרד, ואז מזרחה. בתקופה המודרנית הן התרחשו בעיקר ברוסיה ופולין. ככלל, גרמניה הובילה, כמו בהיבטים רבים של יודופוביה. שליש מעלילות הדם התרחשו שם, לאחרונה תחת השלטון הנאצי (Memel, 1936 ו- Bamberg, 1937): גיליון מיוחד של ‘Der Stürmer’ מה-1/5/1934 הוקדש אך ורק למיתוס זה. מחוץ לגרמניה, היו ארבעה מקרים נוספים במהלך המאה ה-20.
הראשון מבין הארבעה היה פרשת Hilsner. Thomas Masaryk, המייסד והנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה המודרנית, נקט עמדה ש"לא להגן על Hilsner (נווד רפה שכל בן 22) אלא להגן על הנוצרים מפני אמונות תפלות". הוא הותקף ע"י ההמון והרצאותיו באוניברסיטה בוטלו עקב הפגנות סטודנטים נגדו. פרשה זו עוררה מערכה יודופובית ברחבי אירופה, בניצוחו של "המומחה" הוינאי לעלילות דם, Ernst Schneider.
העלילות יצרו סטריאוטיפ יהודי שטני. היהודי תיעב טוהר, הוא בז לתמימות ולטוב שבילד הנוצרי. עפ"י הנזיר הגרמני Caesarius מ- Heisterbach, "הילד שר, היהודים אינם יכולים לשאת את השיר המרומם והטהור הזה, הם חותכים את לשונו וקוצצים אותו לחתיכות".
העלילה שבה והופיעה בספרות ובאמנות. בערך מאה שנה לאחר גירוש היהודים מאנגליה, המוטיב התרבותי היה עלילת "מעשיית מנהלת המנזר" מאת Geoffrey Chaucer, בו יהודים צייתו לאדונם השטני והרגו את הילד. בספרד, ספרים התומכים בעלילה פורסמו ע"י סופרי צמרת, למעשה, בכל מאה, למשל: Rodrigo de Yepes (המאה ה-16), Lope de Vega (המאה ה-17), José de Canizares (המאה ה-18), Gustavo Adolfo Bécquer (המאה ה-19) ו- Romero de Castilla(המאה ה-20).
על פי דיווחם של אזרחי Trnava בשנת 1494, היהודים האמינו כי "דמו של הנוצרי הוא תרופה טובה לפצע המילה.. דם זה כשהוא מושם באוכל מעורר אהבה הדדית.. זו תרופה למחזור החודשי, שבקרב היהודים סובלים ממנו גם הנשים וגם הגברים.. יש להם חוק עתיק וחשאי לשפוך מדי יום דם נוצרי במקום זה או אחר.."
שוב, הבעיה לא הייתה שהכנסייה הפיצה את העלילה. להפך, היא בדרך כלל התנגדה לה, כמו גם מרבית ראשי המדינה. לאחר עלילת Fulda בשנת 1235, בה יהודים הואשמו בלקיחת דמם של חמישה ילדים נוצרים צעירים למטרות רפואיות, הקיסר Frederick II מ- Hohenstaufen החליט להבהיר את הסוגייה באופן סופי. אם ההאשמה תתברר כנכונה, כל היהודים בקיסרות ייהרגו. אם לא, הם יזוכו באופן פומבי. חקירתו הפכה לבעיה כל-נוצרית. מאחר שרשויות הכנסייה עמה נועץ לא היו מסוגלות לפסוק בסוגייה עקב בורותן ביהדות, כונסה מועצת אנשי כנסייה מומרים, שמסקנתה פורסמה ע"י הקיסר: "לא ניתן למצוא, לא בברית הישנה ולא בחדשה, כי היהודים חפצים בדם אנושי. להפך, הם נמנעים מזיהום מכל סוג של דם.. אלו שעבורם אפילו דמן של החיות המותרות הוא אסור, אינם יכולים להשתוקק לדם אנושי. נגד האשמה זו ניצבת אכזריותה, אי טבעיותה". כמה שנים מאוחר יותר האפיפיור אינוצנטיוס הרביעי כתב כי "נוצרים מאשימים באופן שקרי את היהודים בקיום טקס דתי עם ליבו של ילד שנרצח; ואם גופתו של אדם נמצאת היכן שהוא, הם מואשמים בכך בזדון".
הדעת לא ניתנה לא למילתו של הקיסר ולא לזו ל האפיפיור. האשמות התפשטו והמעשי הטבח נמשכו. הכנסייה ניסתה לעצרם אך באמביוולנטיות האופיינית לה. הילדים המתים נחשבו קורבנות קדושים והתייחסו אליהם בהערצה. דוגמאות לכך הן Hugh הקדוש מ-Lincoln, הילד הקדוש מ- La Guardia ו-Simon מ-Trento. בכל שנה במשל מאות שנים הנוצרים התפללו לזכרם של "קורבנות קדושים" אלו שנרצחו כביכול על ידי יהודים צמאי דם.
עלילת הדם ב- La Guardiaהתרחשה בערב הגירוש מספרד. יהודים מומרים עונו עד שהודו בכך שתוך שימוש בידע של הרב הראשי היהודים התכנסו במערה, צלבו ילד, התעללו בו וקיללו אותו כפי שנעשה לישו. מוטיב הצליבה הסביר מדוע עלילות הדם מתרחשות בזמן הפסחא.
מתוך מקרים רבים באיטליה Trento ידוע לשמצה במיוחד. בשנת 1475 הנזיר Bernardino da Feltre הכריז כי "חטאי היהודים יופגנו בקרוב לעיני כל". כמה ימים לאחר מכן, ב"יום חמישי הקדוש", ילד בשם Simon נעלם וגופתו נמצאה זמן קצר לאחר מכן סמוך לביתו של ראש הקהילה היהודית. הקהילה כולה נעצרה, לרבות שים וילדים. שבעה עשר מתוכם עונו למשך שבועיים עד ש"הודו". כמה יהודים נפטרו מהעינויים, המעט שהתנצרו נחנקו למוות, והאחרים הועלו על המוקד. רכושם הוחרם. ועדת חקירה מטעם האפיפיור ב-1476 הצדיקה את העלילה, סיקסטוס הרביעי אישר את ,חוקיות המשפט והקורבן הקדוש Simon בורך כקדוש.
לאחר הצלחתו, הנזיר Bernardino המציא תרחישים דומים ב- Reggio, Bassanoו- Mantua. הוא הסית לגירוש היהודים מ- Peruggia, Gubbio, Ravenna, Campo San Pietro. קורבנותיו האחרונים היו היהודים מ- Brescia בשנת 1494, שנת מותו, וזמן קצר לאחר מכן הוא בורך כקדוש. היו אלה חמש מאות ארוכות עד שהכנסייה ביטלה את קדושתו של Simon בשנת 1965.
