ישראל- נאום הפתיחה של אברהם פוקסמן בכנס הבינלאומי השנתי, של הפורום הגלובלי למאבק באנטישמיות
Abraham H. Foxmam
להלן נאומו:
"גבירותיי ורבותי,
אני הייתי בר מזל, בדרך נס ובזכות עוז רוחה של המטפלת שלי ניצלתי בשואה כילד. אני חש שזכות היא לי שבחיי כבוגר אני נלחם בשנאה, דעות קדומות ואנטישמיות.
אולם לא תיארתי לעצמי שיותר מ- 60 שנים לאחר השואה עלינו לקיים כנסים - שאינם עוסקים באנטישמיות מפרספקטיבה היסטורית כלקח מהעבר - אלא כחלק מהמציאות היום יומית וסכנה עכשווית, ולא רק באזור גיאוגרפי אחר, אלא ברמה העולמית.
אף אחד מאיתנו לא יכול היה לחזות שעוד בתקופת חיינו יהודים יוגדרו שוב כמטרה להרג ורצח ככאלה.
דניאל פרל נחטף מפני שהוא היה עיתונאי אמריקאי. אולם הוא נירצח מפני שהיה יהודי.
אילן חלימי נחטף ונרצח על רקע סטריאוטיפים שיהודים הם עשירים מאוד.
וצעירה יהודיה שעבדה במשרד בסיאטל נרצחה לאחר שהמקום הוגדר כמטרה יהודית.
לא יכולתי להאמין שבימיי חיינו רבנים ומנהיגים יהודים ייעצו ליהודים לחבוש כובעי בייסבול במקום כיפות ולא להשתמש בסמלים יהודיים בפומבי. אנו איננו יודעים כמה הורים החליטו שלא לרשום את ילדיהם לבתי ספר יהודיים, כדי שלא ישמשו כמטרה לפגיעה.
אנו גם לא יכולים להאמין שכל כך הרבה מוסדות יהודיים ייהפכו למחנות חמושים ושאלת הבטחון תהפוך לריטואל ולחלק מהחיים היהודים המודרניים.
לפני כמעט 10 שנים התפרצה שוב שאלת האנטישמיות ועלתה על סדר היום היהודי. התרחשה רעידת אדמה. בעשור האחרון, אנו כקהילה וכיחידים חווים מחדש את הטראומה. במשך מספר שנים נלחמנו בהכחשה. ההכחשה הגיעה מקהילות בינלאומיות, מממשלות שונות ואמצעי התקשורת. לאחר כמה שנים של ויכוח הופסקה ההכחשה, ומאז החלו להתמקד בנושא עצמו. הודות לנתן (שרנסקי) אנו מסוגלים להעמיד במוקד את האנטישמיות ולהפוך אותה לברורה. התחלנו לראות פרלמנטים באירופה, כנסים בוינה, בריסל ובוקרסט ואפילו באו"ם מתמקדים בתופעת האנטישמיות. דנו האם זו אנטישמיות חדשה או אנטישמיות ישנה והמסקנה היתה שהיא שילוב של השתים.
דנו האם זוהי תופעה אנטי-ישראלית, אנטי ציונות או אנטישמיות? ולאחרונה, אמצעי התקשורת התעייפו מהנושא ורבים מאמינים שהתופעה דעכה והפכה למאיימת פחות.
אם כן מדוע אנחנו פה? אנחנו כאן מפני שאיננו רואים את הדעיכה או ירידה במחלת האנטישמיות וביטוייה השונים. להיפך. אלו מאיתנו שהגיעו לכאן, רואים ומבינים את האתגר והאיום, כרציני ביותר ואנו נחושים להתמקד במאפיינה השונים של המחלה הקשה, במוטציות שלה וניספחיה הנגלים לעינינו.
1. החזרה של אנטישמיות הנתמכת על ידי מדינה באיראן ועתה בוונצואלה. ובאותה רוח הסובלנות הרבה שמגלים משטרים שונים לתופעת האנטישמיות.
2. העלייה החריפה של רגשות אנטישמיים בעולם המוסלמי והערבי עד לרמה שלא נראתה מאז תקופת הנאצים. ילדים הסופגים בחינוכם מנות קבועות של אנטישמיות.
3. המאמצים הולכים וגוברים בקרב גורמים פוליטיים, אקדמיים, דת ותרבות לערוך דה- לגיטימציה של המדינה היהודית.
4. התפרצות מחדש - הפעם במוסדות מרכזיים - של כל סיפורי המעשיות הקלאסיות על היהודים הפועלים במחתרת רק לקידום האינטרסים שלהם. היהודים אינם נאמנים. שהם משחיתים את ארצותיהם. שליטה לא פרופורציונלית בממשלותיהם ובאמצעי התקשורת לקידום האינטרסים שלהם, לעתים קרובות נגד האינטרסים של החברה בה הם חיים. היהודים מושכים את ארצותיהם למלחמה. עכשיו ישנה לגיטימיות לבחון את נאמנות היהודים.
5. ולבסוף האינטרנט. מהפכת התקשורת - התפוצצות של מידע, תקשורת וחינוך - מפיצה גם אנטישמיות. זו ללא ספק תוצאה לא מכוונת של מהפיכת המידע. האינטרנט הפך לכלי מהיר ביותר להפצת שנאה ואנטישמיות שגבלס לא חלם עליו. באופן גלובלי ואנונימי המסרים הללו עוברים ברחבי העולם בחלקיקי שניה, נכנסים לבתים, בתי הספר, ועסקים ולמקומות אחרים. ללא פרספקטיבה, מענה, אתגר וריסון כלשהם, הופכת ללגיטימית, על המסך הביתי, השנאה שהיתה קודם לכן הרבה פחות נפוצה ונגישה.
ולבסוף, לעתים אנו דנים בשאלה הכואבת - האם זה כמו בשנות ה- 30 ושנות ה- 40?
רבים מאיתנו הגיעו למסקנה הנחרצת שלא. אין זה דומה למה שאירע אז. אולם האיום לא היה חריף ורע כל כך מאז.
אך ישנם הבדלים משמעותיים. ראשית יש את מדינת ישראל. הנוכחות שלנו כאן, מוזמנים לירושלים ומכונסים במדינה יהודית ריבונית על ידי שרת החוץ, ציפי ליבני והשר לעניני התפוצות, יצחק הרצוג, היא עדות לגדול שבשינויים. המדינה היהודית רואה כתחום אחריותה לא רק להגן על אזרחיה שלה, אלא גם לדאוג לבטחונם ושלומם של היהודים בכל מקום בעולם.
השוני השני הוא אנחנו, הקהילה היהודית הבינלאומית. עלינו לבוא וליידע, לחנך, לפתח רגישויות לנושא, ולגבש איסטרטגיות כיצד להילחם באנטישמיות העולמית.
ולבסוף, אנו איננו לבד. נוכחים איתנו בכנס זה, משתתפים רבים שאינם יהודים, שבאו לעמוד לצידנו.
ולבסוף מילה אחרונה. אנו - הדור שלנו ייחודי בהיסטוריה היהודית. אנחנו, עדים, מצולקים ושורדי אושוויץ, הייתה לנו הזכות לחזות בלידתה של מדינה יהודית ריבונית. אנו גם טבענו את הדיבר ה- 11. לעולם לא עוד. לעולם לא לשתוק לנוכח קנאות וגזענות ומעל לכל לנוכח האנטישמיות שמכוונת לפגוע בבני עמנו. אולם מאבקנו לא מוגבל למלחמה באנטישמיות. לעולם לא עוד, חייבים לומר לכל גילויי שנאה שאנו, לעתים קרובות, הקורבנות הראשונים שלה, אך לא האחרונים. אנו יודעים שזה מתחיל באנטישמיות, אך זה לא מסתיים שם. "
24.2.2008
