מציאת דרכים חדשות לביטוי שנאת יהודים- מאת דביר אברמוביץ

אני נזכר לעתים קרובות בדבריו של מרטין לותר קינג לגבי תופעת האנטי-ציונות:

"אתה מצהיר כי אינך שונא יהודים, אלא רק אנטי-ציוני. ואני אומר: אל תנסה להסתיר את האמת... כאשר אנשים מעבירים ביקורת על הציונות, הם מתכוונים ליהדות; זוהי אנטישמיות... הציונות היא הרי החלום והחזון של העם היהודי לחזור לארצו ולחיות בה... אנטי-ציונות היא ביסודה אנטישמיות וכך תהיה תמיד. מה הכוונה באנטי-ציוני? הכוונה לאדם הרוצה לשלול מן העם היהודי את אותה זכות בסיסית שאנו תובעים בצדק עבור תושבי אפריקה ואשר בה זוכים כל העמים על פני כדור הארץ. מדובר כאן באפליה של יהודים, ידידי, מאחר שהם יהודים. או במילה אחת: אנטישמיות."

בסוף השנה שעברה ציין הסופר הישראלי א.ב. יהושע כי "מאחר והם אינם יכולים יותר לתקוף בגלוי יהודים, הם תוקפים כעת את הציונות."

האנטי-ציונות לוקחת את האנטישמיות ה"לא אופנתית" ושמה עליה מעטה של שיח מתורבת, אולם הדבר אינו יכול להטעות אנשים בעלי מצפון ולגרום להם לחשוש מלעסוק בנושא זה או שלא להתגונן מפניו. כפי שאומרים, השטן מצוי בפרטים. האנטי-ציונות היא בעיקרה שיקוף מדויק של השתלחות אנטי-יהודית מחוסרת רסן "ברמת הרחוב", הניזונה על מיתוסים אנטישמיים, ואשר מזינה מצידה את המאבק כנגד קיומה של מדינת ישראל. באופן טבעי, קל יותר להפיץ רגשות אנטי-יהודיים עתיקים במסווה של אנטי-ציונות. אך בשום פנים ואופן, אסור לתת לאנטי-ציונות לשמש ככיסוי נוח, כביטוי "נקי", כפרצה עבור אלה היורקים לכל עבר השמצות אנטישמיות.

למען הסדר הטוב, לא כל ביקורת על ישראל נחשבת לאנטישמיות. אף אחד לא מעוניין לדכא דיון חופשי, פתוח וכן מכל הצדדים. העניין הוא הרמה אליה מגיעה הביקורת. מעבר לכך, אין שום בעיה בכך שאלה התומכים במטרה הפלסטינית מביעים התנגדות ומשמיעים ביקורת חריפה ביותר על מנת להביע את עמדתם לגבי מדיניותה של ממשלת ישראל. זאת בתנאי שהם מכירים בזכותה של ישראל להתקיים, אינם כופרים בזכותם של יהודים להגדרה עצמית ולחיים, ואינם מבקשים את השמדתה של ישראל בטענה כי היא "ישות גזענית, האשמה ברצח עם ובפשעים כנגד האנושות" (הכרזת הארגונים הלא-ממשלתיים בפני ועידת דרבן).

איך אפשר לשכוח את הצביעות הבוטה בקרקס של ועידת דרבן, כאשר מספר נכבד של מדינות התעקשו כי כל ביטוי של אנטישמיות קשור לפעילותה הגזענית של היהדות, ובמקביל טענו כי תנועת הציונות התבססה על תחושת עליונות גזענית הדומה לאפרטהייד.

אין ספק שהקו נחצה כאשר ישראל מוכתמת בסטריאוטיפים אנטישמיים מוכרים, כאשר ישראלים ויהודים מושווים לנאצים ומואשמים באסונות שונים ברחבי העולם ("סינדרום מל גיבסון"), כאשר מופנית כלפיהם אצבע מאשימה והם מותקפים באופן לא פרופורציונלי, וכאשר מוטל ספק בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית.

עבור גבריאל שונפלד, עורך העיתון "קומנטרי", האנטישמיות היא "המילה היחידה והמתאימה ביותר לתיאור האנטי-ציונות, שהיא כה חד-צדדית, כה נחושה להאשים את ישראל ולזכות את אויביה, משתמשת באופן כה מחפיר במוסר כפול, מזדרזת כל כך להפנות האשמות שקריות וחסרות בסיס, מפנה ללא היסוס את "שפת השואה" כלפי היהודים ומציירת את הישראלים והיהודים כרשע בהתגלמותו." רות וייס טוענת, בהלך רוח דומה, כי "תופעת האנטי-ציונות של ימינו שאבה אליה את כל הסטריאוטיפים והטקסטים הבסיסיים של האנטישמיות מן המשטרים הפאשיסטיים ומברית המועצות והחילה אותם על המזרח התיכון." המדינאי השבדי פר אלמרק הטיל ספק בכך שקיים אדם כלשהו אשר יאמין להצהרה הבאה: "אני מתנגד לקיומה של בריטניה אבל אני לא אנטי-בריטי."

ההיסטוריה כבר הראתה לנו שהאנטי-ציונות כמעט תמיד מלווה באנטישמיות. ד"ר קינג קרא לשקר בשמו. הוא ראה כיצד נעשה שימוש באנטי-ציונות ככיסוי לאנטישמיות, וגם אני רואה זאת כך. קחו לדוגמא את החלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם (המשווה את הציונות לגזענות) – אסטרטגיה של דה-לגיטימציה לזכותה של ישראל להתקיים. ההיסטוריון חוקר האסלאם ברנרד לואיס כתב כי ההחלטה החתרנית הזו נבחרה כתחליף המוצלח ביותר למסע תעמולה אנטישמי מרושע למימוש יעדים אידיאולוגיים סובייטיים וערבים. מרגע שהתקבלה ההחלטה הוסר הטאבו שהיה קיים מאז השואה לגבי הבעה פומבית של רגשות אנטישמיים. שגריר ארה"ב לאו"ם באותה תקופה, סנטור דניאל פטריק מויניהן, כתב בספרו "מקום מסוכן" (Dangerous Place) כי ההחלטה המחפירה לא כוונה אך ורק כנגד ישראל, אלא גם כנגד כל יהודי העולם. האינטלקטואל וויליאם פ. באקלי ציין באותה עת כי האו"ם הפך ל"מפגש המרוכז ביותר של אנטישמיות מאז גרמניה של היטלר", בעוד ליונל טרילינג טען כי בהליך המשפטי הנלעג הזה רדפה רוחו של היטלר את מסדרונות האו"ם.

הסנאט האמריקאי הכיר בקשר ההדדי שבין אנטי-ציונות לאנטישמיות והעביר החלטה המגנה את ההצבעה באו"ם ומתארת אותה כמעודדת אנטישמיות. בית הנבחרים האוסטרלי נקט גם כן בצעד דומה. בשנת 1991 הצהיר הנשיא בוש בפני העצרת הכללית של האו"ם כי "הציונות היא אינה מדיניות, אלא היא הרעיון שהוביל ליצירת בית לעם היהודי במדינת ישראל... השוואת הציונות לגזענות הינה דחייה של מדינת ישראל עצמה, חברה מכובדת באומות המאוחדות." אפילו הוותיקן – במסמך שנקרא "המועצה של האפיפיור בענייני כנסייה וגזענות" – הכיר בכך ש"אנטי-ציונות... משמשת לעתים ככיסוי לאנטישמיות, ניזונה ממנה ומובילה אליה." (חלק II, מס' 15).

אנטי-ציונות הינה הפעם הראשונה בהיסטוריה בה שנאת יהודים באה לידי ביטוי בשעה שהנוקטים בה מכחישים כי הם שונאים יהודים. כיום, שונאי היהודים, המוסיפים שמן למדורת הקנאה העיוורת, קוראים לעצמם אנטי-ציונים ומחפשים אחר דרכים חדשות "לארוז" את האידיאולוגיה הארסית שלהם. הם יודעים – כפי שהצהיר גבלס – כי "אם תחזור שוב ושוב על אותם שקרים, בסופו של דבר אנשים יאמינו להם." אולם אין כל ספק בכך שבכל רחבי העולם מוצגת האנטישמיות כאנטי-ציונות. המראה שלה אולי מכובד יותר לכאורה, אולם בשורה התחתונה מדובר באותה שנאה ארסית ונתעבת.

קיימות ראיות מוצקות לכך שלעתים קרובות מדי דמויות אנטישמיות ממתגות את עצמן כאנטי-ציוניות. ראו את קוואמה טורה (Kwame Ture). בנאומיו בקמפוסים ברחבי ארה"ב, שורת המחץ של הדמות השחורה הלאומנית הינה "ציוני טוב הוא ציוני מת." טורה מצהיר כי הוא אינו אנטישמי אלא אך ורק אנטי-ציוני, וזאת על אף שהוא עומד בראש ה-AAPRP, אחת מקבוצות השמאל הקיצוניות והאנטישמיות ביותר בארה"ב, ועל אף שהוא טוען בנאומיו כי היהודים שלטו בסחר העבדים וכי הציונים שיתפו פעולה עם הנאצים ביצירת השואה. ניתן, אם כן, לראות באופן ברור כי איבה כלפי הציונות מכיוונם של מחרחרי שנאה ידועים בציבור מלווה תמיד בהכפשות כלפי היהדות. רוברט ויסטריך נזכר בראיון שהתקיים עם ולרי אמליאנוב, חבר בכיר בקבוצת הימין הקיצוני הרוסי "פמיאט" (Pamyat), בו השתמש אמליאנוב במילה "ציונות" במקומות בהם היה ברור כי השימוש בה הוא כקוד המחליף את המילה "יהודים"; כמו כן הוא השתמש באופן חוזר ונשנה בצירוף המלים "נאצים יהודים". ניתן לציין גם את מוסטפא טלאס, שר ההגנה הסורי, אשר פרסם ב-1983 ספר בשם "המצה של ציון", שהיה עלילת דם במסווה של תובנות על ההתנהגות הציונית ומטרותיה. ניתן לצרף לרשימה זו גם את חבר הפרלמנט הארגנטינאי מטעם המפלגה הפרוניסטית אשר תיאר את הציונות ככלי להשתלטות על אמריקה הלטינית, ואת בית המשפט בכרתים אשר פסק בשנת 1984 כי עדי יהוה הינם דוגמא למזימה הציונית לשלוט בעולם.

אפילו סמל השמאל בישראל והפעיל למען השלום, הסופר א.ב. יהושע, זיהה את סדר היום האנטי-ציוני. בחודש מרץ בשנה שעברה הוא ציין כי "מאחר והם לא יכולים יותר לתקוף בגלוי יהודים, הם תוקפים כעת את הציונות." דוגמא לכך הם דבריו הידועים לשמצה של נשיא איראן מחמוד אחמדניג'אד לגבי מחיקת ישראל מהמפה, אשר נאמרו בוועידה אנטי-ציונית.

הקמת המדינה היהודית לא הביאה למחיקת האנטישמיות. עדיין ישנם אלה הזקוקים לאיזשהו שעיר לעזאזל אותו אפשר להאשים בכל, ומדינת ישראל מייצגת עבור גורמים שונים ברחבי העולם את השעיר לעזאזל החביב עליהם ביותר – היהודי. האנטי-ציונות היא דרך ערמומית להשמצת ישראל והעם היהודי. מסיבה זו בדיוק, המושג "אנטי-ציונות" צריך להיות חלק מכללי התקינות הפוליטית, המשמשים להגנה על קבוצות מסוימות. אסור שהשימוש בו ייהפך לדבר מקובל או נסבל, ואסור להתעלם או להסתיר את קיומו.

ד"ר דביר אברמוביץ' הוא מרצה בכיר במחלקה ללימודי יהדות ועומד בראש המרכז לחקר ההיסטוריה והתרבות היהודיים באוניברסיטת מלבורן.